קהל שבוי

להתמסרות הקהל אל חווית החשיכה המוחלטת במופעים ישנו פוטנציאל טרנספורמטיבי גדול מאוד, כפי שנדון בהרחבה בדיונים סמוכים. התמסרות זו ומה שהיא מאפשרת (להתנסות, להביע את עצמי, לסמוך על האחר ועוד), כרוכים במידה רבה ב"אבדן שליטה" מסוים, שאותו חווים קהל הצופים. אותו אבדן שליטה, גם כאשר נעשה מבחירה, מקשה על מי שנמצא בקהל בחשיכה לצאת או לעזוב באופן חופשי, ובכניסתם למרחב החשוך, חברי הקהל למעשה מוותרים על חירויות בסיסיות של התמצאות במרחב וחופש תנועה. כלומר, יחד עם הפוטנציאלים הייחודים והחיוביים שטומנת בחובה ההימצאות בחשיכה מוחלטת ויזומה במופעים, היא טומנת בחובה גם סכנות הנובעות מחוסר הסימטריה של יחסי השליטה בין היוצרים לקהלם במצב זה. 

​

רוברט שו (Shaw) במאמרו [Controlling Darkness: Self, Dark and the Domestic Night"[1 

מעלה את הסוגיה כי בחשיכה מִטשטים הגבולות המובחנים של ה"עצמי" ונוסף עליהם מִטשטשים הגבולות והיחס בין פנים לחוץ. כתוצאה מכך, הופך ה"עצמי" לפתוח יותר כלפי ה"אחר". אלא שפתיחות זו היא "דו כיוונית", הוא מוסיף; בעוד שה"עצמי" הופך נזיל יותר להתמזג בסביבתו וב"אחר" הוא גם הופך לחדיר יותר, נתון להשפעה ופגיע. מתוך שניות זו, טוען שו, להימצאות בחשיכה פוטנציאל אפקטיביות אדיר לשחרור ורגיעה, אך גם לאימה, פחד ועוינות. מה שמכריע את הכף לכאן או לכאן, טוען שו את טענתו המרכזית, היא אפשרות השליטה במידת החשיכה. ככל שאדם מחזיק בבחירה ובשליטה על אפשרות ההחשכה, הוא מדגיש, יוכל להיות לה אפקט מרגיע ומשחרר, ואף אינטימי ומקרב. לעומת זאת, אם התחושה היא כי חשיכה זו אינה בשליטתו היא עלולה לעורר פחד ואימה כקרקע פוטנציאלית לסכנה, אין אונים וחדירה אלימה, אפילו כשמדובר במרחב מוכר, במרחב הביתי.[2]

​

אם כן, כפי שכבר הוזכר קודם לכן, כאשר קהל נמצא במופע חשוך הוא איננו בעל השליטה על מידת ההחשכה, ולכן עלולות להיווצר בקרבו גם תחושות קשות שאינן מומרות לשינוי וטרנספורמציה, אלא מקשות על הצופה, ואף לא מאפשרות לו לבחור לצאת, למשל, במידה והוא חש בסכנה. מסיבה זו התפתחו נהלי הבטיחות המקובלים במוסדות, על-פיהם גם בחשיכה המוחלטת מוכרחים להישאר דולקים אורות בטיחות, המורים על פתחי היציאה.

​

סת' קריבל (Kriebel) מתאר כי בעת העבודה על הגרסה החשוכה ליצירתו The Unbuilt Room התקשה לקבל אישור להחשכה מוחלטת של החלל, הכולל גם את כיבוי שלטי היציאה, מן המוסד שבו הוזמנו להציג (Battersea Arts Center). קריבל מציין שהעניין הוביל לכך שאפקט ההחשכה לא יכול היה לבוא לידי ביטוי במלואו ונוסף על כך גרם לצוות ההפקה שלו להגיע למצב שבו הם מותשים מן המאבק בקבלת אישור ובסירוב ההנהלה.[3] מעניין להבחין כי 16 שנים לפני-כן, בחר אותו מוסד דווקא כן להעניק אישור להחשכה מוחלטת, ליצירה  War Music של קולקטיב Sound&Fury משנת 1998. [4]

ניתן לתהות - מה השתנה ב-16 השנים הללו? או מדוע יש לחשוב דווקא על סכנות, כאשר היוצרים כוונתם חיובית וטובה, והם אלו שבשליטה?

 

ובכן, חוסר או אבדן השליטה משאיר פתח למקרים גם בקרב הקהל עצמו, ויותר מכל מנטרל אפשרות בסיסית לבחור את תנועותיך. מספיק לחשוב על מקרה כמו הטבח ההמוני שהתבצע בקולנוע במדינת קולורדו שבארה"ב בשנת 2012, ובו אדם חמוש נכנס כאחד הקהל להקרנת חצות של הסרט האביר האפל בקולנוע מסחרי גדול. כחצי שעה לאחר תחילת ההקרנה, כשהקהל כבר התרווח בכסאו והתרגל לחשיכה, החל ג'יימס איגן הולמס בן ה-24 לירות ברובה לעבר היושבים בקהל ואף השליך עליהם רימוני גז מדמיע. 12 אנשים נהרגו באירוע הזה, ועוד כ-70 נפצעו.[5] היורה, ניצל את התנאים החשוכים של אולם הקולנוע, וכן את המוסכמות לפיהן הקהל "מפקיד עצמו" בזמן הצפייה הקולנועית בידיהם של הנהלת הקולנוע. בטחונו של הקהל, תלוי כמובן בתחושה שהוא מצוי במרחב מוגן, וכפי שכבר צוין, מספיק לדמיין עד כמה מכרעת הידלקות האורות או הימצאותם של שלטי היציאה בסיטואציה מסויטת כמו זו שקרתה בקולורדו.

​

אם כן, בעוד שהחשיכה עשויה לשחרר ולאפשר היא גם עשויה ללכוד ולהגביל בצורה מסוכנת. גם במקרה של היצירה דיאלוג בחשיכה מציינת דפנה בן-שאול שעל אף שההשתתפות כקהל היא וולנטרית ומודעת לחשיכה המוחלטת, ולמרות הפוטנציאל האמנציפטורי של הצופה שהופך פעיל יותר בחשיכה "עלטה זו היא גם תנאי ראשוני מגביל ומחולל תלות."[6]

​

שניות זו שמהותה חציית וטשטוש גבולות אמנם קשורה בטבורה גם אל הפוטנציאלים המעצימים והטרנספורמטיביים של החשיכה המוחלטת, אך יש לתת עליה את הדעת גם כקהל ובעיקר כיוצרים ויוצרות סביב הבחירה ליצור מופע או אירוע ציבורי חשוך לחלוטין. מבלי לערער על כך שהחשיכה מלאה באפשרויות ייחודיות, מעצימות ומשחררות, במידה ולפתע תתפתח מסיבה כלשהי אצל אדם בקהל התחושה שהוא שבוי, לצערנו, קשה לומר שהוא טועה. היעדר אפשרות הבחירה בתוך ההימצאות בחשיכה המוחלטת עשויה להפוך את החשיכה למצב של שבי ולפעולה אלימה שמפעיל השולט על מי שאינו שולט במידת התאורה או החשיכה.

​

החשיכה המוחלטת, עשויה "להיטען" במשמעויות כתלוּת גם במאפיינים שונים כמו זמן, מקום והקשר תרבותי. דוגמה לכך ניתן לראות בהעלאה מחודשת של יצירתו של שון פרנדרגסט

 The True History of the Tragic Life and Triumphant Death of Julia Pastrana, the Ugliest Woman in the World

בשנת 2003, שבה חששו המפיקים כי כניסה של קהל לחשיכה מוחלטת יחד עם אנשים זרים תהווה קרקע מפחידה ומאיימת מדי עבור הקהל, זאת בעקבות השפעתם של פיגועי הטרור שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001. המפיקים חשו, כי יש לקחת זאת בחשבון, בהיותם אחראיים על שלומם ותחושת הבטחון של קהל הצופים. לשם כך, ביקשו להתחיל את המופע באור, מה שחושף את החלל ואת המשתתפים, ולהחשיך רק כאשר נכנסת מי שמגלמת את ג'וליה פסטרנה. במקרה זה עלה לסדר היום המתח בין תפקידה של החשיכה ביצירה, לבין הסמיוטיקה של החשיכה בזמן ובמקום הספציפיים, סוגיות הקשורות לגבול הדק בין התמסרות לבין אבדן שליטה מסוכן.[7]

​

כיוצרים ויוצרות הבוחרים לבקש מא/נשים להשהות את בחירתם החופשית, ולשהות בחשיכה המוחלטת יש עלינו אחריות רבה לבטחונם האישי ולזכויותיהם הבסיסיות. עלינו לשאול את עצמנו שאלות של אתיקה ויחסי שליטה לאורך תהליך העבודה וכן במהלך מופע.

 

 

__________________________

[1]Robert Shaw, "Controlling Darkness: Self, Dark and the Domestic Night,"  cultural geographies Vol. 22:4 (2015) 585-600.

[2] Ibid, 594-596

[3] מתוך התכתבות אישית עם סת' קריבל.

[4]Adam Alston & Martin Welton "Darkness, Perceptual Ambiguity and the Abyss: An Interview with Tom Espiner and George Home-cook," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 131.

[5] https://www.policefoundation.org/critical-incident-review-library/aurora-century-16-theater-shooting-after-action-report-for-the-city-of-aurora/

https://www.washingtonpost.com/wp-srv/special/nation/aurora-colorado-theater shooting/

[6] דפנה בן-שאול, "בליינד דייט עם אני-אחר: מבטים על איון הראייה ב"דיאלוג בחשיכה," בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 23 (2012) http://journal.bezalel.ac.il/he/protocol/article/3355

[7] Liam Jarvis, "Creating in the Dark: Conceptualizing Different Darknesses in Contemporary Theatre Practice," in Theatre in the Dark: Shadow, Gloom and Blackout in Contemporary Theatre, Adam Alston & Martin Welton (eds.)  (London: Bloomsbury, 2017) 102.